הבריחה מבארי

בלילה ברטה חלמה שהיא לבדה בנופש באי אקזוטי. היא שטה במים על מזרן ים, ברקע שלווה מוחלטת, אולי רק ציוצים של טוקנים לצד קול אדוות הגלים הרגועים. והיא אט-אט נסחפת עם הזרם, מגיעה ללב ים, ומשם מתקרבת אל אי בודד. היא צופה מרחוק בתושבי האי, אנשים בעלי עור שחום, ולצד המחשבה שהיא אומרת לעצמה שזה רק חלום, וחלום ממש טוב, וכן ירבו חלומות כאלה, היא פתאום שמעה טילים שורקים לה מעל לאוזן – מפציצים את האי. היא נבהלה, ואז הרגישה שמישהו מנסה להפיל אותה מן המזרן, אל המים העמוקים.

"ברטה, קומי. צבע אדום!" ביונסה הרעידה את כתפה, "יורים טילים. קומי. צריך ללכת לממ"ד."

ברטה קמה. ביונסה ניסתה לגרור אותה איתה לממ"ד, אבל ברטה התעקשה לצחצח שיניים. חודשיים ברציפות לא חשבה לצחצח אלא אם ביונסה לקחה אותה לעשות כן, אבל באותה השבת זה פתאום נראה לה נחוץ. ביונסה התחננה שתבוא איתה, "פאק שיניים!" קראה לעברה, אבל ברטה לא הקשיבה. דמעות נקוו בעיניה של ביונסה, אבל ברטה לבושה רק בקומבינזון צהבהב דהוי התחילה לשוטט בבית, נזכרה פתאום שהיא רעבה ונעמדה באמצע המטבח לשאוף את ריח העוגה שביונסה הספיקה להכניס לתנור.

ביונסה נעלמה מן הסביבה, וברטה נותרה לבדה. ציפור יפה! חשבה לעצמה כשצפתה מהחלון בטוקי של השכנים מרחף מעץ לעץ, מחבר אותה לטוקן שרק לפני רגע הופיע לה בחלום. מסביב צפתה בהמונים מתרוצצים, אולי קרה משהו בחוף הים? נחרדה רק מהמחשבה. היא נזכרה בסרט שראתה פעם, על כריש שטורף צעירה שנכנסה עמוק לתוך הים, וחלחלה עמוקה עברה בתוכה. ואולי יש כרישים בקיבוץ? אבל כאשר הבחינה בשושנים הפורחים של משפחת מזרחי מאחד הקצוות המרוחקים של הקיבוץ, היא נרגעה.

"קח ת'זומבי, תעלה אותה לטנדר!" נדמה היה לה שזה מה ששמעה מאיזה בחורצ׳יק עם נשק כשהצביע עליה ודיבר בערבית אל חבר שלו.

אבל הבחורצ׳יק עמד שם סהרורי, נראה די לא קשור לכל מה שקורה סביבו. יצור קצת מוזר, אולי חבר חדש בקיבוץ? אולי מכיתת הכוננות? ברטה נדדה במחשבותיה, אבל אז שמעה אותו מדבר ערבית עם חברים נוספים, והם כולם אומרים מילים שהיא לא תבין לעולם, אבל כן הבינה שהם קוראים לה זומבי. כך – בעוד כולם מודיעים זה לזה שיעלו אותה לטנדר, היא הסתובבה בין חצרות הבתים, וכשכבר עמדה בשער היציאה מן הקיבוץ כי לשם הרוח לקחה אותה, אלברט השכן שתמיד היה מארגן ערבי שירה בציבור עם אקורדיוניסט לוותיקי הקיבוץ והסביבה, קרא לה בבהלה לעלות מהר לטנדר שלו, שהיא בכלל זכרה אותו כרכב קטן בצבע כחול, והנה הוא עבר משום מה לטנדר גדול בצבע לבן. בחור מוזר הוא תמיד היה, חשבה לעצמה, ועלתה לרכב בעקבות הפצרותיו כי לא היה לה נעים להגיד לו שהיא תסתדר לבד כאשר גם ככה הרגישה שהיא איבדה את הדרך.

קרו מספר דברים שהיו תמוהים בעיניה, דברים שגרמו לה לחשוב לרגע שמא היא אולי בסך הכול משתתפת בסרט בו היא הכוכבת הראשית. אלברט לא הפסיק לדבר ערבית כשחלף על פני טנדרים נוספים, ומצד שני הבטיח בעברית לחברים נוספים שישבו לצדה מאחורה שהם ישרדו את הכול. הוא שם לחלקם פלנלית על העיניים ואמר: ״הם יחשבו שאנחנו משלהם.״ וגם החברים שישבו לצדה נראו קצת שונים באותו היום, שאלו לשלומה, הבטיחו שיהיה בסדר ונראו קצת מבועתים, ממש ככה, ולבטח באורח שונה ממה שזכרה אותם. הרכב דהר בין שקערוריות של דרכי אפר שברטה מעולם לא הכירה. היא הביטה כל הזמן בסובביה, עדיין נראים מפוחדים, אבל לא אמרה דבר. אני רעבה, חשבה לעצמה. בא לי עוגה, מלמלה בקול, ואז הבחינה שהם בצומת יד מרדכי, ואלברט עדיין דוהר.